זה החורף, זה הקור שמתקרב.
זה הלבד, זה הכאב שבלב....
תמיד פחדתי ממנו, פחדתי באמת.
כשנמצאים בזמן טוב לא מספיקים להנות ממנו ,
תמיד קיים הספק הזה , החשש ,זה הבלש,
שזה יסתיים , שזה לא יהיה יותר.
כל פעם מחדש אומרים שטוב לך ,
אני שמחה , אבל זו שמחה שמהולה בעצב , שמחה שלא בדיוק אמיתית
ואני כועסת על עצמי שאני כזו בעייתית .
כי מילים הן רק מילים והפה שלי והלב שלי צריכים להיות שווים.
למה הכרתי אותך, למה הקמת לעצמך בית אצלי בנשמה ,
למה אני לא מצליחה אותך לשכוח , למה תמיד אצלי זה רק לברוח?
רוצה לסגור את אותו החלון הישן , ללמוד לשחרר ולסמוך-
לסמוך על הזמן....
